החלטה בתיק מ"ח 2136/10 - פסקדין

           לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר בעניינו של המבקש לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, אינוס תוך התעללות באישה ואיומים. בגזר-הדין הושתו על המבקש עשרים ושתיים שנות מאסר בפועל.

השתלשלות ההליכים

1.        נגד המבקש הוגש כתב אישום בו נטען כי בהזדמנויות שונות במהלך נישואיו למתלוננת, תקף את המתלוננת שלא כדין ופצע אותה בכל גופה. בכתב האישום תוארו אירועים רבים בהם איים המבקש על המתלוננת, תקף אותה באלימות קשה תוך שהוא מונע ממנה לקבל טיפול רפואי, מים ומזון, ואף ביצע בה מעשים מיניים בכפייה. כך, למשל, מתואר בכתב האישום כי במועד לא ידוע בחודש פברואר של שנת 2000, הפשיט המבקש את המתלוננת בדירתם, קשר את ידיה ורגליה לכיסא וחסם את פיה. בעודה קשורה, חימם המבקש כפית וצרב את מפשעתה של המתלוננת, ובכך גרם לה כוויות. המבקש הותיר את המתלוננת קשורה לכיסא במשך כל הלילה. שלושה ימים לאחר מכן הורה המבקש למתלוננת לשכב עירומה על ריצפת דירתם - שהייתה בשיפוצים באותה עת - והיכה אותה בקרש ובמקל של מטאטא על גבה ובטנה.  

2.        כאמור, בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופטים ד' בר-אופיר, ה' אחיטוב-הרטמן, נ' לידסקי) הרשיע את המבקש בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, אינוס תוך התעללות באישה ואיומים. המבקש הורשע בעבירות אלו על אף שהמתלוננת חזרה בה בעדותה במשפט מכל הודעותיה במשטרה בהן תיארה בפירוט רב את מסכת המעשים האלימים והקשים שהעביר אותה המבקש. בית המשפט הכריז על המתלוננת כעדה עוינת, קיבל את אמרותיה במשטרה ונתן להן משקל מלא בהכרעתו. בית המשפט לא נתן אמון בעדות המתלוננת במשפט, וקבע כי כל מטרתה הייתה להגן על המבקש, אף במחיר של אמירת שקר והטלת האחריות לביצוע המעשים על עצמה ועל אחיה. חיזוקים לקביעתו מצא בית המשפט בכך שהמתלוננת ייחסה את המעשים הפליליים למבקש בפני גורמים שונים, בזמנים שונים, לרבות חוקרי המשטרה, רופאים, עובדות סוציאליות ושכנה. גרסתה זו הייתה עקבית ומפורטת. בנוסף נמצאו בדירת בני הזוג הכלים ששימשו בביצוע מעשי האלימות, וביניהם: אקדח סיליקון, סרגל מתכת וכף מתכת ששימשה לביצוע הכוויות על גופה של המתלוננת. חיזוק נוסף נמצא לאחר שבדיקת מז''פ העלתה כי הדם שנמצא על הקירות בדירת בני הזוג, הוא דמה של המתלוננת. בית המשפט נתן אמון מלא בעדויות של חוקרי המשטרה, העובדות הסוציאליות והרופאים ובעדות השכנה של סבה של המתלוננת, שראתה את המבקש נוהג במתלוננת באלימות ומסרה כי המתלוננת אף הציגה בפניה סימני חבלה וכוויות על ירכיה. ראיות מחזקות נוספות היו סרגל ועליו כתם דם וכן כתמי הדם על הקירות ולהם הפרופיל הגנטי הזהה לזה של המתלוננת. בית המשפט קיבל גם את עדות אחיה של המתלוננת, אשר הכחיש את האשמות שהטיחה בו המתלוננת במהלך עדותה במשפט. בית המשפט קבע כי אמנם יחסיהם של המתלוננת ואחיה אינם תקינים, אך אין ביניהם לבין המעשים הפליליים אשר תוארו בכתב האישום, דבר.

           מנגד, דחה בית המשפט את גרסת המבקש ומצאה לא אמינה. בית המשפט הדגיש כי גרסת המבקש הייתה בלתי עקבית ולא הובילה לקריסת התשתית הראייתית שהציגה התביעה. נקבע כי בעדותו התחמק המבקש מלהתמודד עם האישומים הקשים נגדו. בית המשפט מצא כי התביעה הוכיחה את כל היסודות הנדרשים להרשעה בעבירות שיוחסו למבקש בכתב האישום והרשיע, כאמור, את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו. בית המשפט השית על המערער עונש של עשרים ושתיים שנות מאסר בפועל, אותו מרצה המבקש כעת. על פסק דין זה ערער המבקש.

3.        בית המשפט העליון (כבוד השופטים י' טירקל, א' לוי, ס' ג'ובראן) דחה את ערעור המבקש הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. בית המשפט ציין שיריעת המחלוקת הצטמצמה לשאלת זהותו של האדם שעל שכמו רובצת האחריות למעשי הזוועה שבוצעו במתלוננת והוסיף כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהרשעה אשר מבוססת על התרשמותה של הערכאה הדיונית, קל וחומר במצב שבו הוצגו בפני בית המשפט ראיות חיזוק בעלות משקל מכריע כמו במקרה דנן. בית המשפט הדגיש כי טענת המבקש כי גילה את החבלות שנגרמו למתלוננת רק בעת עיון בתצלומים שהוגשו לבית המשפט היא שקרית, והעובדה שלמרות שראה חבלות אלה וידע עליהן לא נזעק לעזרתה של המתלוננת, מחזקת את המסקנה כי הוא עצמו גרם למעשים.

הבקשה למשפט חוזר

4.        בבקשה דנן טוען המבקש כי יש לערוך משפט חוזר בעניינו מאחר שלטענתו יש בידו להציג ראיות שיש בהן כדי לשנות את תוצאת המשפט לטובתו, בהתאם לסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). בנוסף טוען המבקש כי הרשעתו מעוררת חשש של ממש לעיוות דין המצדיק עריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט.

           המבקש טוען כי בידיו ראיות חדשות המצביעות על חוסר מהימנותה של המתלוננת. מדובר בשני כתבי אישום שהוגשו נגד המתלוננת, בהם מיוחסות לה, בין היתר, עבירות של מסירת ידיעות כוזבות, לרבות העללת אונס, זיוף מסמכים ומרמה והונאה. המבקש חפץ להציג גם ראיות שילמדו על מצבה הנפשי הרעוע של המתלוננת ועל-כך שהיא הוכרזה חסויה אשר מונה לה אפוטרופוס לגוף ולרכוש. מן הראיות עולה לטענתו כי המתלוננת לוקה בפיגור שכלי קל, בהפרעת אישיות ובליקויים בשיפוט המציאות ובשיפוט החברתי. המבקש מדגיש כי בתי המשפט בהליך בעניינו לא היו מודעים לחומרת מצבה הנפשי והשכלי של המתלוננת בעת המשפט. המבקש מוסיף כי אף המצב המשפטי השתנה עם קבלת חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבליות), התשס''ו-2005 (להלן: חוק חקירה והעדה), אשר מאפשר בסעיף 21 שלו לצדדים להגיש חוות דעת מומחה באשר לחומרת המוגבלויות שמהן סובל עד ולהשפעתן על מהימנותו. המבקש מציין כי שינוי במצב משפטי לטובתו של נאשם הוכר בעבר בפסיקה כיוצר עילה למשפט חוזר מכוח סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט.

           לטענת המבקש הראיות המצורפות לבקשה מעמידות בסימן שאלה את הקביעות בפסק הדין בעניינו, ובמיוחד את ממצאי המהימנות שנקבעו ביחס למתלוננת, אשר היו בבסיס הרשעתו. לטענתו, ממצאי מהימנות אלה היו חשובים במיוחד לעניין הרשעתו בעבירת האינוס, אשר נסמכה על הודעת המתלוננת בלבד.

           המבקש מדגיש כי הראיות נשוא הבקשה נמסרו לו על-ידי המתלוננת עצמה. לדבריו, זו נוהגת לבקרו בבית הסוהר, מפקידה כספים בחשבונו וכותבת לו מכתבים רבים בהן היא נוהגת להשתמש בגילויי אהבה ומתנצלת על כך שהעלילה עליו עלילת שווא. במכתביה אף ציינה, לדבריו, כי היא מקווה שהמסמכים ששלחה לו יביאו לזיכויו.

טענות המשיבה

6.        המשיבה טוענת כי אין ממש בטענות המבקש. לדבריה, הערכאות שדנו בעניינו של המבקש נדרשו לעיקר הקשיים הראייתים עליהם הוא מצביע. המשיבה מבהירה כי הרשעת המבקש מבוססת על אמרות המתלוננת שנתמכו בשורה של חיזוקים משמעותיים, לרבות גרסת המבקש עצמו. בית המשפט היה מודע לנכונות המתלוננת לשקר ולאישיותה הבעייתית, כמו-גם לכך שהמתלוננת חשודה בעבירות של הונאה וזיוף. כפי שציין בית המשפט בהכרעתו, עמד לפניו התיק הסוציאלי של המתלוננת אשר הצביע על מצבה הנפשי הלא יציב של המתלוננת, לרבות על האפשרות שקיים צורך למנות לה אפוטרופוס. לכן הראיות החדשות אינן משנות לגישתה באופן מהותי את דמותה של המתלוננת כפי שזו הצטיירה בפני בית המשפט המחוזי. לאור כל אלה טוענת המשיבה כי הראיות עליהן נסמך המבקש לא היו משנות מקביעות בית המשפט ביחס לאמון שיש לתת במתלוננת.

           בנוסף טוענת המשיבה כי יש לדחות את טענת המבקש להחלת חוק הליכי חקירה והעדה מכיוון שהחוק נכנס לתוקף רק לאחר שההליכים נגד המבקש הסתיימו. מכל מקום, מטעימה המשיבה, אנשים עם מוגבלויות שכליות ונפשיות כשרים להעיד, הגם שעל בית המשפט לשקול בזהירות איזה משקל יש לתת לעדותם, כפי שנעשה במקרה שלפנינו.

דיון והכרעה

7.        עיינתי בבקשה והגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. לא עלה בידי המבקש לשכנעני כי מתקיימת העילה לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, אשר קמה אם "הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון". אמנם, הראיות החדשות שצורפו לבקשה מלמדות על פער מסוים בין מה שידוע היום לבין מה שהיה ידוע לבית המשפט באשר לכתבי האישום העומדים נגד המבקשת ובאשר למצבה הנפשי והפיזי. למרות זאת, לא שוכנעתי כי מידע זה, לו היה ידוע לבית המשפט, היה מביא לשינוי בקביעותיו.

           ראשית אציין כי לא מצאתי שיש בשני כתבי האישום שהוגשו נגד המתלוננת כדי לשנות באופן מהותי את תמונת המצב באשר למתלוננת כפי שעמדה בפני הערכאה הדיונית. כעולה מהבקשה, בית המשפט היה ער לחשדות כנגד המתלוננת באשר להונאה וזיוף אשר היוו את הבסיס לאחד מכתבי האישום כנגדה. ואולם, העיקר הוא לטעמי שקיימות די והותר ראיות לחיזוק הודעתה של המתלוננת, באופן שמציב בסיס איתן לפסק הדין בו הורשע המבקש.

           אין חולק כי בוצעו במתלוננת מעשי אלימות קשים ביותר, עליהם ניתן היה ללמוד בין השאר מהתמונות שהוגשו על-ידי המשיבה במהלך המשפט כמו גם מעדויות הרופאים והחוקרים. לפיכך, המתלוננת לא בדתה מליבה את עצם המעשים. באשר לשאלת זהות מבצע המעשים הסתמך בית המשפט על ראיות מחזקות רבות, בנוסף לאמרתה של המתלוננת, אשר הצביעו בבירור על המבקש כמבצע המעשים. כך, נמצאו בבית המבקש והמתלוננת אקדח סיליקון וסרגל מתכת ששימשו בביצוע מעשי הזוועה שביצע המבקש במתלוננת - באופן המתיישב עם הודעתה. בנוסף, דמה של המתלוננת נמצא בדירת בני הזוג ועל סרגל המתכת. עוד יש לציין כי גרסת אחיה של המתלוננת נמצאה אמינה בעוד שגרסת המבקש נדחתה, ואף חיזקה כאמור אצל ערכאת הערעור את המסקנה שהוא ביצע את המעשים הפליליים. בנוסף אציין את עדות השכנה של סבה של המתלוננת, אשר ראתה את המבקש נוהג באלימות כלפי המתלוננת ולאחר מכן אף את סימני החבלות והכוויות אשר היו על גופה של המתלוננת. כמו גם, שמעה מהמתלוננת כי המבקש הוא שגרם לה לחבלות על גופה. כל אלה, ובעיקר העובדה שאין מחלוקת על עצם קרות המעשים, מצביעים על הבדל של ממש בין נסיבות המקרה שלפנינו לבין פרשת א' ע' עליה הסתמך המבקש (מ''ח 10562/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' א' ע' (לא פורסמה, 13.4.2005) (להלן: פרשת א' ע')), שם הוחלט על קיום משפט חוזר עקב הגשת כתב אישום נגד המתלוננת בפרשה בגין עבירה של מסירת ידיעות כוזבות.